המפגש הראשון
הילה תמיד הייתה מהסוג שנכנס ראשון לחדר ויודע מיד איך להרגיש בו. אבל באותו ערב, משהו היה שונה. זה לא היה החדר שמשך את תשומת ליבה, אלא נדב. הוא עמד בפינה, עיניים כהות וסקרניות, ובחן את החלל סביבו כאילו הוא מבקש למצוא משהו מעבר למה שגלוי לעין.
המבט שלהם הצטלב לרגע אחד חזק ומדויק, רגע שאי אפשר להתעלם ממנו. היא הרגישה את הלב שלה פועם חזק, כאילו משהו עתיד לקרות, כאילו היא עומדת על סף חוויה ששונה מכל מה שהכירה. גם הוא הרגיש את אותו ניצוץ, ולא היה צריך הרבה זמן לפני שהוא התקרב אליה.
"היי," הוא אמר, קולו שקט אבל בטוח.
"היי," היא השיבה, והרגישה איך המילים מתגלגלות מתוכה כמעט בטבעיות, כאילו היא מכירה אותו מאז ומתמיד.
השיחה שמתקרבת
הם דיברו שעות ארוכות. השיחה התפתחה מהר ממה שציפו, לא על נושאים שטחיים של מזג האוויר או עבודה, אלא על תחושות, פחדים, תקוות. כל אחד מהם חש כאילו הוא מוצא נפש תאומה מולו, מישהו שמבין את המורכבות הפנימית שלהם, שמבין את הרצון לשבור את השגרה ולחוות משהו חדש ועמוק.
הילה סיפרה לו על אהבות קודמות, על כאב שהשאירה מאחור, ועל התשוקה שלה לחוות את החיים ברגעים הקטנים. נדב הקשיב לה, חייך, והשיב לה עם חלקים משלו – סיפורים על תקופות של חיפוש עצמי, של בדידות שהפכה את הצורך שלו באינטימיות לעמוק יותר.
היה במילים שלהם משהו שלא היה רק על פני השטח. נדמה היה שכל אחד מהם מחפש משהו מעבר לשיחה, חיבור שקט ומסתורי שנבנה בין שניהם, לאט ובשקט.
הרגע האינטנסיבי
הערב המשיך, והאווירה בחדר השתנתה. הייתה שם מתיחות מסוימת, חשמל באוויר שהלך וגבר עם כל מבט, כל מילה שהוחלפה. בלי לומר מילה נוספת, הם מצאו עצמם קרובים יותר ויותר, עד שלבסוף המגע הפיזי התבקש מאליו.
הילה הרגישה את ידיו של נדב נוגעות בעדינות בידה, והיא השיבה את המגע בחיוך קטן, כמעט נסתר. זה היה רגע כל כך שקט אבל גם כל כך עוצמתי. הם הביטו זה בזו, מבטים שמלאים ברגש עז, ובאותו הרגע הבינו שהלילה הזה הולך לשנות אותם.
